שוקו אצטקי שילדים לא אוהבים

השוקו המקורי… איך לומר בעדינות, לא היה משהו שהייתם מתלהבים לקחת ממנו שלוק שני. בהחלט היה קקאו בסיפור הזה, אבל כאן מסתיים הדמיון. 

האצטקים ובני המאיה טחנו לעיסה גסה את פולי הקקאו ביחד עם תירס, צ׳ילי חריף ולעיתים תרמיל וניל. כשנוצרה מחית עמילנית מהלו במים חמים עד שהתקבלה דייסה במרקם של מעדן הגולן.
זה היה שיקוי טקסי מר, חריף ברמת מבחן אומץ, שהוא יותר קפה שחור מאשר "שוקו יטבתה". בלי סוכר, בלי חלב, בלי להתנצל. משקה מעורר, מרפא, קדוש, וגם מאתגר למי שלא נולד במקום הנכון. הם קראו לו Xocolatl (נסו לקרוא בקול רם), “מים מרים” בשפתם.

האירופאים שקפצו לבקר באמריקה לא סבלו את התרופה המוזרה אבל ראו פוטנציאל. הם העיפו את כל מה שהוא לא קקאו והחליפו בשמנת וסוכר. כמה חמוד. איך שהוא השם צ׳וקולט שרד בהקשר הזה, השאר… פחות.

המתכון העתיק ריתק אותי והתחלתי לשחזר אותו לפי מרשמים שונים. ערכתי ניסויים בבני אדם מודרנים, ועדכנתי בו לא מעט דברים כדי להתאים אותו לחיך מערבי ולמטבח עם שקעי חשמל, אבל שמרתי על המהות הבלתי מתנצלת.
הוא נעים, ערמומי, ומפנק בדרכו הלא מתחנפת. הוא בעיקר פותח פתח לגלות מחדש את הטעמים המרירים ומענגים של קקאו שלא נקברו תחת מעטה מתיקות מוגזם.

ילדים — זה לא בשבילכם.

רכיבים
לכל כוס משקה, מכפילים בהתאם.

1 כוס מים – 240 מ״ל
1 כף קקאו (לא שוקולית)
1 כפית גדושה קורנפלור
0.5 כפית סוכר (אפשר להכפיל)
תיבול אפשרי – מקל קינמון / רבע כפית צ׳ילי מיובש (או סלייס פלפל טרי) / תמצית וניל

הכנה
מערבבים את כל האבקות יחד בסיר קטן
רק אחרי שהכל אחיד ואין גושים מוסיפים את המים והתבלינים
מערבבים שוב עד שהמים אוספים הכל.
פותחים להבה בינונית, מביאים לרתיחה תוך כדי בחישה, הכלי המתאים ביותר הוא מרית או כף עץ.
כשרותח מנמיכים לאש קטנה ובוחשים עוד כמה דקות עד שמסמיך.
סוגרים אש ומוזגים. 

מגישים בלי קצפת, בלי תלתלי שוקולד, בלי מגולגלת, בלי קש, בלי מרשמלו. רק עם כפית קטנה.