פסטה ברוטב עגבניות ללא בישול
נכון, יש משהו חשוד במתכון שהשלב המרכזי בו הוא לעזוב הכל בשקט. מתחשק להוסיף משהו, להדליק אש, להראות נוכחות. תחזיקו את עצמכם.
Continue Reading
נכון, יש משהו חשוד במתכון שהשלב המרכזי בו הוא לעזוב הכל בשקט. מתחשק להוסיף משהו, להדליק אש, להראות נוכחות. תחזיקו את עצמכם. אתם לא חסרים שם. האיפוק ישתלם.
לפני מספר שנים נתקלתי בליקר מרציפן מכושף. המקור שלו איטלקי, אבל הכרתי אותו דווקא בבר וויסקי ביפן.
אני לא יודע מה גרם לברמן שלעולם לא אדע את שמו לשחרר את הטריק בכזה קלות, כמעט בלי שביקשתי – ״כמו שעושים קוסו (酵素シロップ סירופ פרי וסוכר ביחס 1:1), אבל עם גלעיני שסק, ונותנים לזה לעמוד שנה, בסוף מוהלים ברום״. הוא הראה לי את הצנצנות על המדפים מאחוריו, והטעם לא יצא לי מהראש.
חזרתי מאותו ביקור בטוקיו בדיוק לפתיחת עונת הקורונה ואיתה הגיע גם השסק. כמו כולם נוצר לי זמן פנוי בבית והתחלתי בנסיונות. הכנתי כמויות ביתיות קטנות, תיעדתי את התהליכים בסטורי, נתמכתי בפידבק של עוקבים אמיצים שניסו ביחד איתי, ואחרי כמה שנים העלתי ריל מסודר. לא תארתי לעצמי כמה הדבר הזה יקבל חיים משלו ויפרוץ מחוץ לגבולות הרשת.
פודיז סקרנים העמידו אין ספור צנצנות, גיליתי אותן בהפתעה על מדפים של מסעדות, שפים פרטיים הכינו את הליקר למזווה הפרטי. נועה לוי ניצחה איתו בבואו לאכול איתי, ורזיאל הביא אותו לאודישן של מאסטר שף, ובכלל כמות הגירסאות והאיזכורים שאני רואה היא לא נורמלית.
ובכן יונית, הקיץ חוזר, וכל אחד צריך בארסנל שלו סלטים ספונטנים ללא דרמה.
הנה אחד שכדאי לאמץ. לא יודע איך מתרחש הקסם בו חיבור של רכיבי בסיס יוצר טעם חדש, כמעט ממתקי.
תערובת תיבול ערמומית ממערב אפריקה עם השם הכי מגניב בעולם: Kan Kan Kan.
משתמשים בה בעיקר כראב לדברים שעולים על האש – ירקות, דגים, בשר ופירות ים. אבל גם כאבקת תיבול שמצילה מאכלים משעממים. בין פוריקקה לדואה עם וויב אפריקאי פראי.
התוצאה שמנונית, פיקנטית ומלאת אומאמי, מהסוג שאפשר לפזר גם על פסטה ואורז ולהוסיף להם ריגוש.
עוד פטנט מהעם שיודע להפוך הכל ליעיל וחכם: みそ玉 Misodama, גרסה ניידת למרק מיסו אינסטנט.
מגלגלים משחת מיסו והפתעות ושומרים במקפיא כמו כדורי שוקולד. את הכדורים לוקחים למשרד, ללימודים, לגן, ובשעת רעב מכינים מרק מיסו נפלא בלחיצה על התמי4.
השוקו המקורי… איך לומר בעדינות, לא היה משהו שהייתם מתלהבים לקחת ממנו שלוק שני. בהחלט היה קקאו בסיפור הזה, אבל כאן מסתיים הדמיון.
האצטקים ובני המאיה טחנו לעיסה גסה את פולי הקקאו ביחד עם תירס, צ׳ילי חריף ולעיתים תרמיל וניל. כשנוצרה מחית עמילנית מהלו במים חמים עד שהתקבלה דייסה במרקם של מעדן הגולן.
זה היה שיקוי טקסי מר, חריף ברמת מבחן אומץ, שהוא יותר קפה שחור מאשר "שוקו יטבתה". בלי סוכר, בלי חלב, בלי להתנצל. משקה מעורר, מרפא, קדוש, וגם מאתגר למי שלא נולד במקום הנכון. הם קראו לו Xocolatl (נסו לקרוא בקול רם), “מים מרים” בשפתם.
