מה אכלתי ברוסיה?

התשובה היא סלק ושמיר. אבל ווייזמיר, כמה וריאציות!

מה יש לכם לחפש ברוסיה? לא יהיה לכם מה לאכול. מה תעשו שם? זה מסוכן. נורא יקר. חייבים טיול מאורגן! עם איחולי המסע האלו יצאנו לדרך, 4 קוסמונאוטים (זיו, מיקי, אורן ואנוכי) למשימת מחקר במדינה שנמצאת במרחק קפיצה של 3.5 שעות טיסה (זה הכל) אבל בפער תרבותי גדול הרבה יותר.

את שני הטיולים הקודמים השנה תעדתי בבלוגים מפורטים, מי שעקב זוכר את יומן המגורים ביפן ואת המסע בעקבות היוגורט עם מושיק רוט ודובדבני. אל הטיול הזה הגעתי מותש ומראש וויתרתי על כתיבת בלוג לייב, אבל כשחזרתי הבנתי שיש לי כל כך הרבה מה לספר, ואספתי הכל לפוסט הזה. זה הולך להיות ארוך, אני מזהיר, אבל יש הרבה תמונות של אוכל.

אנחנו נוחתים בשדה התעופה היפה של מוסקבה ומבלים מעל שעה במונית בדרך לעיר. הנהג ממציא את חוקי התעבורה תוך כדי נסיעה ונראה שאם יסע 10 קמ״ש מהר יותר נחזור אחורה בזמן. ברדיו משמיעים למבדה ו-ווינד אוף צ׳יינג׳ ומצידי הכביש חולפים מגדלי מגורים בבנייה סובייטית פונקציונאלית. שלטי הפרסומות נראים כאילו מישהו שכח את הקאפסלוק ולחץ בזעם על כל הכפתורים במקלדת.

אנחנו ישנים במלון פֶּקינג, שהסגנון העיצובי שלו הוא הכלאה בין קומוניזם סיני ורוסי. יש שטיחים אדומים בכל מקום ו4 שומרים לחוצים בלובי. שם מחכה לנו סשה, חבר אהוב שלנו שגר במוסקבה, והיה המלאך השומר בטיול. בזכותו זכינו לטעום את נפלאות העיר תוך דילוג אלגנטי על מלכודות תיירים.
הוא לא מרשה לנו לבזבז אף רגע במלון ומוציא אותנו לסיור ראשון. קשה להתרגל למימדים של העיר הזו שגרים בה פי שניים מתושבי מדינת ישראל. הכל דרמטי ומזמן לא הרגשנו כל כך קטנים. הרחובות הם פרופוגנדה וירטואוזית אבל גם מאיימת. התושבים דרוכים וקרירים, אסור לחייך אל אף אחד.

אחת התחנות הראשונות הראשונות היא סניף של רשת קפה מאניה. כשאני אומר רשת, הראש נזרק למקבילות הישראליות, אבל אין אצלנו שום דבר דומה באמת. אנחנו מזמינים בקבוק מים שנראה ועולה כמו יין, וקפוצ׳ינו שזוכה במדליית זהב בתחרות הקפה של רוסיה מאז 2006, ובעוד כמה מדליות זהות בתחרויות בינלאומיות. זה היה קפה! עשיר, רך מאד, כמעט אגוזי.

סשה מזמין עבורי פודינג קוטג׳ ואני מופתע שהוא מגיע כקובייה דמויית עוגה גבינה. זו לא עוגה! הוא נוזף בי, ועורם עליו שמנת חמוצה ודבש סמיך. קח, תאכל כמו רוסי. זה היה טוב.

בצד השני של השולחן נוחת בורשט קר עוצר נשימה (יש רוסים שיתעקשו שבפורמט הזה הוא נקרא חלדניק). מרק סלק דליל עם פיסות לפת וקיק אכזרי של חזרת. זה כמו ללקק מזגן.

יש הרבה סניפים לרשת הזו במוסקבה, הם מפוארים, מעט יקרים (קפה שמטפס ל-27 ש״ח), אבל התמורה גבוהה מאד. חזרנו אליהם כמה פעמים במהלך הטיול כשאיתרנו את הלוגו והיינו צריכים הפסקה מהעיר הקשוחה. מומלץ מפה.

מזכרת מהכיכר האדומה. קתדרלה בזיל היא כנראה האייקון המוכר ביותר של רוסיה ואחד המבנים המיוחדים בעולם. מספרים ברוסיה שהצאר הורה לעקור את עיניו של האדריכל לפני 500 שנה, כדי שלא יתכנן עוד מבנים שיתחרו בה ביופיהם. חבל שהוא לא חי כדי לחזות בבניין האופרה שלנו.

סשה מבין שאנחנו חסרי סבלנות אל מקומות שאפשר למצוא במדריכי תיירים והוא שולף אותנו מהכיכר לסיור בבית המלון המפורסם מטרופול. אנחנו עוברים בין אולמות מפוארים, מסדרונות וחדרי מדרגות רחבים שעידון וצניעות לא נכללו באג׳נדה העיצובית שלהם. העושר מוגזם ושחצני. קל לדמיין את האורליגכים שאוכלים קוויאר לארוחת בוקר מול הבמה עם הנבל שמכוסה בקטיפה אדומה.

הגיע הערב, ובערב נהוג לאכול. סשה מכיר לנו את ליזה, אדריכלית מקומית, והיא מצטרפת אלינו אל לאבקה-לאבקה, מסעדה מיוחדת שמתחבאת במחסן של בניין ישן. היא נוסדה ע״י קבוצת חקלאים ומבשלת מהתוצרת הישירה שלהם. חוות המקור של כל חומר גלם מפורטת בתפריט תחת כל מנה. האווירה הברוקלינאית שונה מאד מזו של מוסקבה ויש אפילו מלצרית שמדברת אנגלית.

מוסקבה הולכת להיות סיפור מאתגר לצמד הטבעוני, אבל הם מצליחים לחלץ מנות טובות בתושייה רבה. זו למשל היתה ״בצלים ב3 טכניקות״ – שערות כרישה מטוגנות, בצלי פנינה מקורמלים וריבת בצל. נרשמו גניחות הנאה.

ריזוטו של גריסים בסלק.

אנחנו מנסים קבאס לראשונה, ״הקוקה קולה של רוסיה״ שמזכיר בירה שחורה. הרוסים מכנים אותו ״מיץ לחם״ ואורן קרא לו הפרשת חלה.
אתם יכולים להכין קבאס בבית אם יש לכם לחם שיפון ומים, אבל כדי לדלג על הקטע המוזר של דלי בסלון עם חומר תוסס, קפצו לטיב טעם ונסו אותו בבקבוק קר. אני אהבתי מאד.

זו היתה פסטה עם בשר צבי ודומדמיות, בשר שעוד יחזור בהרבה וריאציות.

פלמני, כופתאות בצק עדינות במילוי בשר ציד, בקונסומה עמוק טעם אך דליל ונטול טיפות שומן. מרק נפלא שהעיף את המנה למעלה.

אני אזהר עם סופרלטיבים, אבל במסעדה הזו אכלתי את הסלמון הצלוי שאולי היה הטעים בחיי (אני אומר את זה אחרי שלושה טיולים קולינרים ביפן) מה הם עשו לו, אני לא באמת יודע, אבל הבשר שהיה רווי מצבע כמו אפרסמון, היה חף משומן ״דגי״ ומפוצץ בטעם מינרלי מערער חושים. הוא נח על יוגורט חמוץ נפלא שאיזן את הביס.

לקינוח, סורבה כוסברה. גלידות ירוקות בטעמים מפתיעים יותר יגיעו בהמשך.

תם הטקס להיום. אנחנו שותים קיסל, מיץ סמיך של פירות יער חמוצים, וחוזרים למלון שבעים ושיכורים. רוסיה היתה נדיבה אלינו.

בוקר חדש. אנחנו יורדים אל אחת מתחנות המטרו היפייפה של מוסקבה במדרגות נעות שהנסיעה בהן אורכת יותר מדקה ומונעמת במוזיקה קלאסית. בתחתית מחכה לנו תחנה מפוארת כמו מוזיאון. תקרה גבוהה עם נברשות קריסטל, פסיפס שמתארים נצחונות צבאיים, פסלי ברונזה של אנשים עם מגל ורובה, ושומרים זעופים בבוטקה סגפני שדואגים שהכל ישאר במקומו. כל תחנה מעוצבת באופן שונה, והפאר לא נמאס. הוא ממכר.

מומלץ להרשם לסיורי תחנות רכבת כדי להתרשם מכל אלו וללמוד על ההיסטוריה שלהם. בינתיים תציצו בתמונות בגוגל.

תקצוב תרבות לא עולה לדיון באג׳נדה הרוסית. בכל יום נפתחת תערוכה חשובה במוזיאון, פרימיירה של הצגה או בלט שהכרטיסים אליו נמכרו לפני חודשים רבים. מבעד לאוזניות של נוסעים במטרו שומעים לפעמים צלילים של מוזיקה קלאסית, ובצידי הדרך ראינו אנשים יושבים על ספסלים וקוראים בספרים או משחקים שחמט. כמה יפה. העלייה הרוסית לארץ הביאה איתה מטענים של תרבות גבוהה שנרמסה תחת שטחיות של שעשועוני טלויזיה ומוזיקה טראשית. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מהם.

המטרו מחזיר אותנו אל איזור הכיכר האדומה, אל בית הקפה דוקטור ז'יוואגו שמגיש ארוחות בוקר נהנתניות בסגנון סובייטי.

זה היה בוקר של קוויאר עם שמנת ולחמי שיפון. נקניקיות שמנות, מרק בורשט, גוגל מוגל, פודינג סולת עתיר חמאה ותפוזים, ורניקי – כופתאות דקיקות בבסירופ דובדבנים מריר, בליני – פנקייקים רוסים דקיקים במילוי כבדי עוף ועוגת לחם לחה ומפנקת.

הרגשנו מושחתים כמו אחרוני הצארים. זו היתה תצוגת תכלית של אוכל רוסי נוסטלגי בביצוע עילי.

משם, כדי לאזן את רגשי האשמה, המשכנו אל שוק הפשפשים Izmailovsky, מרחק של 20 דקות נסיעה במטרו היעיל.
הכניסה לשוק עוברת תחת גשרים ושער שמזכיר טירה מהאגדות של וולט דיסני. רחבת הכניסה שלו היא רצף של חנויות מזכרות לבבושקות, ציוד צבאי וכלי חרסינה מגוחכים.

האיזור הפנימי של השוק מרתק ממש. יש בו מאות דוכנים עם מגוון משתנה של מזכרות סובייטיות. דגלים, סיכות, צעצועי פח ופלסטיק, כרזות וכלי נוי שונים. חזרנו עם לא מעט מכל אלו. השוק עצום, אבל נקי ומאורגן. הוא מרגיש כאילו שוק היד שניה של כיכר דיזינגוף התפוצץ על פני כל העיר והסיור בו יכול למלא יום שלם בקלות.
בין הדוכנים עוברות עגלות שמוכרות חטיפים ושתיה, שם הזדמן לנו לטעום את אחד המשקאות המקומיים, ״טַרחוּן״ שנראה כמו קריסטל מנטה אבל מזכיר מיצוי של נוזל כביסה.

מהמוכרת הזו קנינו גלויות עם ברכות ליום הפועלים בעיטורי זהב וטיפוגרפיה נוסטלגית.

ארוחת ערב נוספת ממסעדה שהשאירה רושם מצויין. קוראים לה פרנהייט, והיא מזיעה מהמאמץ להראות מגניבה, אבל עושה את זה עם כיסוי. כל המנות שניסינו היו מעולות.

זה למשל מופיע בתפריט בתור קריספי סושי, בפועל הגיעו דגים על אורז פריך. יש גם שמיר בסיפור הזה.

ריזוטו סלק עם עור ברווז פריך.

דג פורל מעושן, עם קינואה ורוטב לימוני עדין.

אם תגיעו אל תפספסו את תפריט הקוקטיילים שהיו מפתיעים וטובים אחד אחד.

סשה הוא לא רק מעצב וצלם מוכשר, אלא גם פודי סקרן ובשלן. לא מזמן הוא ביקר בתל אביב ומכל הדברים הוא התאהב במיוחד בסביח (לא מאשים אותו) ולא נרגע עד שעבר בין כל המקומות המיוחסים כדי ללמוד על הנושא ברצינות של דוקטורט.
בסיום הארוחה בפרנהייט ביקשתי שיפסיק לקחת אותנו אל מקומות פאר ויראה לנו את הנקודות הפחות זוהרות, את אלו שבהן אוכלים פועלי העיר. ״קח אותנו לסביח של רוסיה״ ביקשתי ממנו. למחרת הוא חיכה לנו בלובי והודיע – הולכים לאכול ארוחת בוקר של רוסים.

הגענו אל סניף של קאראווארי, רשת שמתמחה בארוחות בוקר ביתיות. הדלפק הענק שבכניסה הציג סלטים בחמישים גוונים של מיונז. המבחר מסחרר, טרי מאד ומוקפד.

הלכתי על ההארדקור מכולם – ״שוּ‏בָּ‏ה״, או בשם העממי ״הרינג תחת מעיל פרווה״. זו עוגה (שכנוע עצמי), בעלת שכבות מפוארות של דגים כבושים, ירקות, ביצים ותפוחי אדמה. סטדנרטי. כשחיפשתי את המתכון בגוגל גיליתי שבין הרכיבים מופיעה ״צנצנת וחצי של מיונז היינץ״.

החצילים שמשמאל הזכירו לי את הבאדריג'אני מהמטבח הגרוזיני, הם היו מלאים בכבד קצוץ מעולה.
הכרוב מימין כבר הזכיר לי את המטבח של אמא שלי, אחד עם ירקות ואחד עם בשר.
רשימת הרכיבים של המטבח הרוסי מצומצמת אבל מחפות עליה טכניקות בישול שמובילות את המעט אל מגוון מרתק של מאכלים. אפילו במקום של ארוחת בוקר יש כבוד גדול לחומרי גלם מעולים. חוסר ההתפשרות של הרוסים אחרי אוכל איכותי גם בקטגוריית דוכני רחוב ואוכל ביתי ראוי להערכה.

זו היתה ארוחת בוקר של פועלים בולשביקים. אני יכול עכשיו להלחם בדב! אבל יש לנו יעד נוסף לחקור – Levsha, שוק פשפשים בפרבר של העיר. הגענו אליו ברכבת הטיפוסים המוזרים וירדנו בתחנת Novopodrezkovo. מקום כה נידח שאין בו אפילו פוקימונים.

השוק שפתוח בסופי השבוע התחיל כבר מהיציאה מהתחנה ונמשך הלאה אל תוך היער. על צידי השבילים חנו רכבים ישנים ותושבי האיזור פרסו ציוד שהביאו מהבית.

היו שם דברים הזויים שהזכירו מאד את רחבת שוק הפשפשים ביפו, והטיפוסים שפשפשו בהם מרתקים לא פחות.

זו למשל חנות דבש בבגאז׳.

בהמשך השבילים שעברו דרך היער התאחדו אל מתחם עם שורות ארוכות של מוכרים בדוכני פח לוהטים. שלל רב בידנו.

ביציאה מהשוק קנינו פטל ואכלנו בידיים מטונפות.

אתם עוד פה? יופי. סופרמרקטים ומכולות בחו״ל מעניינים יותר מכל מוזיאון, וזו אובססיה שאנחנו לא מדלגים עליה. בסופרמרקט שמתמחה באוכל מוכן קנינו ערימות של דברים מסקרנים (כמו נקנקיות דג, קוביות גבינה, בלינצ׳סים מגולגלים, חמוצים, כופתאות וצ׳יפס סלק) וניצלנו מזג אויר נעים לערוך פיקניק בפארק סמוך.

הם מחמיצים גם תמנונים!

בהמשך הצטרפו חברים נוספים של סשה שמזגו מראש בירה ויין אל בקבוקי מים מפלסטיק כדי לעקוף את האיסור על שתיית אלכוהול בפומבי. הם סיפרו כמה העיר השתנתה ואיך החיים בה נעשו מורכבים. הם סקרנים אל העולם והיו רוצים לעזוב ולמצוא הזדמנות לחיות במקום אחר. מפריעה להם במיוחד המגבלה על החופש, המחסור בעבודה והמחיה הקשה בעיר.

באותו פארק מזדקף הפסל העצום הזה (גבוה מפסל החירות עצמו), שתושבי העיר לא ממש מסמפטים. הוא מככב בראש כמה רשימות מפוקפקות כמו הפסלים המכוערים בעולם ואפילו נבחר למבנה המכוער בעולם כולו.
רוסיה תכננה להעניק אותו לאמריקה לציון 500 שנה לגילוי היבשה, אבל אמריקה דחתה בנימוס את ההצעה, והוחלט להשאיר אותו בארץ אחרי שהחליפו את הראש של קולומבוס בזה של פיטר הגדול.

באותו יום התארחנו לארוחת ערב אצל הנריקה, שם זללנו מרק סלק סמיך ודרניקה, לביבות תפוחי אדמה אוקראיניות. לקינוח לפתן דודבנים נפלא.

יום אחר הפגיש אותנו עם מאשה, מנהלת פרוייקטים במשרד אדריכלים, ויצאנו לסייר במיקום יוצא דופן, VDNH – מרכז ירידים עצום (הגדול בעולם), שהגה סטאלין כדי להחדיר לעם את תורת הסוציאליזם של המעצמה הרוסית. קשה לתאר את המקום הזה בלי להשתמש במונחים של עיר קטנה. יש בו גריד רחובות ושלל מבנים קומוניסטים ראוותנים שאפשר ללכת שעות רבות בניהם. כל אחד מוקדש למדינה או קבוצה אחרת, ויחד הם מצטרפים לסרט פרופוגנדה שצופים בו דרך הרגליים. אין כמעט נקודה במקום הזה בלי מזרקה מוגזמת, פסלי זהב כוחניים או מניפסט תעמולתי אחר. יש שם אפילו מעבורת חלל ואוטומט למזון אסטרונאוטים שמגיע בשפורפרות. ויקיפדיה יכולה לספר לכם עוד קצת. ויש הרבה תמונות שפזורות בגוגל מאפס. עלינו הראוותנות נמאסה מהר מאד.

בהפסקת צהרים, במסעדה על גדת האגם אכלנו שתי מנות שמיר, אחת עם בורשט והשניה עם ירקות צלויים.

ולקינוח, ארטיק שנראה כאילו עוצב בהשראה קוסמונאוטית.

עוד ארוחה שמצדיקה איזכור היתה במסעדה המוגזמת קפה פושקין. היא מעוצבת בפאר דרמטי וחסר איפוק, כל מפגש קירות הוא הזדמנות לפיתוחים כבדים וחפצים תקופתיים, החלל אפלולי, ובמרכז האולם ישבו 4 נגניות כינור שהוסיפו פסקול נובורישי. הרגשנו מנותקים לגמרי מהסיטואציה, כמו בסצינה מסרט מרגלים שבה יחשפו אותנו על טעות מטופשת (זה כנראה יקרה עם מזלג הדגים או אחיזה מרושלת בכוס היין).

הדיסונאנס בין איזורי העוני הקשוחים שחקרנו רק לפני כמה שעות לבין מחול המלצרים המוגזמים סביבנו היה רדיקלי ממש. זו לא היתה הארוחה הטובה בטיול, אבל היא השאירה חותם. האוכל היה ככה ככה, אין טעם להתעכב על כל דבר, רק אספר שאכלתי מרק אוקרושקה, שהוא אסופה של פיסות לשון וירקות קצוצים בתוך קבאס, אותו מיץ לחם מותסס. זה היה מצוין. בנוסף אליו גם בורשט עשיר. שניהם הדגימו כמה הרוסים אוהבים שמיר.

לעקריות המלצר המליץ על הדבר הבא כשביקשתי מנה רוסית קלאסית. בשר עוף ועגל שנקצצו יחד ועוצבו מחדש לצורת פולקה בציפוי של צ׳יפס בורגראנץ׳. החלק ההזוי יותר היה העגלה עתירת הרושם שעליה הרכיבו את המנה לצד השולחן. אתם נורמלים? מה אתם חושבים שאתם בטיטאניק?

מנה עקרית נוספת היתה בשר הדרקון שעליו רכב סטאלין כשהוא גרש את הכוחות הגרמנים וכבש את ברלין. (בתפריט מופיע כדג מאודה)

לקינוח, גלידת עשב החיטה. מר, מתוק, ומזכיר ליקוק של סיד.

טריפ אדוויזור מדרג אותה כמסעדה מספר 8 במוסקבה. אני חייב לומר שהיה לנו טעים יותר במקומות אחרים, אבל למי שחובב אריסטוקרטיה, כינורות ומלצר ייעודי לכל מנה, זו תהיה כנראה חווית אינסטגרם נהדרת.

נסיים את מוסקבה במסעדה אחרונה בשם Twins. לא מקום שאני שולח אתכם אליו, אבל כמה מנות ממנה וזה שיש לה סומלייה תה שווים איזכור.
סטרגונינה – גילופים של דג מוקסון קפוא ונא. אני לא אשאל אתכם אם אתם מכירים את הטעם של נסיכת הנילוס ישר מהמקפיא כי אתם אנשים שקולים שלא עושים דברים מוזרים, אני לעומת זאת יכול לספר לכם מהצד השני שזה הזוי כמו שאתם מדמיינים.

השני היה מקורי בהגשה – אל השולחן הגיע שורש סלרי עצום שבושל במעטפת בצק מלח עד שנעשה שחום ונראה כמו אגוז קוקוס. שני מלצרים פתחו אותו, וגילינו שהשורש הגדול רוקן מראש ובתוכו התבשל ריזוטו סלרי בשמנת. בבושקה סלרי.

אתם מוכנים לקינוח? (הכל שם אכיל)

קאט. תחנת ללינגראד. בדיקת דרכונים מלחיצה. ואנחנו מנפנפים לשלום למוסקבה מהשינקנסן המקומית. 3.5 שעות של נסיעה אל סנט פטרסבורג שמחצית מהן העברנו בקרון המסעדה. אני מזמין שם בליני וקוויאר. כמה סטייל יש להם.
באחד הקרונות יש אפילו חנות מזכרות של דגמים מיניאטורים של הרכבת ומוכרת זעפנית עם בעיות גישה למצלמות.

סנט פטרסבורג שונה מאד ממוסקבה. היא אירופאית, פתוחה, ופחות לחוצה על עצמה. לטעמנו היא פחות יפה. 4 הימים הראשונים קיבלנו אותנו במטרי גשם וקור חצוף. בארץ אנשים קיללו את הקיץ של אמצע יולי ואנחנו רצנו עם מטריות בין הטיפות והתמקדנו במוזיאונים ומקומות סגורים.

מוזיאון ERARTA היה האהוב עלי, והמסעדה שבכניסה אליו היתה גימיקית אבל טעימה מאד כדי להצדיק ביקור.
המנה הראשונה היתה טרטר צבי שהגיע בצנצנת מלאה בעשן סמיך. כשהוא התפזר עם הפתיחה חיכה בפנים בשר ציד בניחוח של יער אחרי הגשם.

לעקרית, סטייקים של צבי.

וקינוח של תותים ב7 טכניקות. רוסיה תנוחי.

מסעדה חביבה אחרת (Bolshaya kukhnya) מצאנו להפתעתנו בקניון Galeria שחיכינו בו להפוגה מהגשם. אין צורך להגיע במיוחד, עבורינו היא פשוט מלאה פונקצייה של ארוחת צהרים מהירה. בתמונות צלי בפירות יער וריזוטו דגנים בשמיר.

בסיור אל איזור של גלריות ומפעלים אורן חד העין איתר קפיטריית פועלים בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. קיר סגול, שטיחים ווילונות, דודה רוסייה במטבח, קומפוט אלוהי וסלטים מעולם התוכן של הסלק.

היה ממש טעים. חריגה יחידה נרשמה על מרק אוקרושקה מבעבע שמכסה של שמיר ניתק אותו מהעולם. כמה עצוב.

וזו ארוחת בוקר לדרך, קומפוט שזיפים בתוך לחם. מה רע.

תחנה נוספת ששווה להזכיר היא שוק הפשפשים של סנט פטרסבורג – Udelnaya. שוק עצום של רוכלי רצפה ודוכנים פרטיים שיצאנו ממנו עם המזכרות הטובות ביותר. יש שם פשוט הכל באיכות מצויינת ומחירי קרקע. מצלמות סובייטיות, תקליטים, כלי בית, ובגדים.

סיבוב בשכונות שמסביב לשוק היה אחד הדברים המרעננים. כמה טוב להתרחק ממעגלי העיר הצפויים ולברוח לשוליים. ישבנו בבתי קפה מקומיים, פגשנו מקומיים, נכנסו למכולות ודוכני האוכל שפזורים בין הבתים ויצא לנו לטעום מאכלי רחוב מעניינים.

כשחזרנו אל מרכז העיר, גילינו בכיכר מרכזית אנשים פרטיים שהגיעו עם צרורות של שמיר ומכרו אותם לעוברים ושבים.

המלצה נוספת על הדרך לרשת מסעדות טרנדית בסנט פטרסבורג, קוראים לה market place, והיא מציעה סלטים ופסטות כמעט קונבנציונאלים למי שנמאס לו מאוכל רוסי. בכמעט קונבנציונאלי אני מתכוון לזה שיש בסלטים מיונז וסלמון, אבל אפשר לתמרן. אורן למשל השביע את הכמיהה שלו לירקות בקערת פלפלים חתוכים. ואני קיבלתי פסטה קרבונרה רק בלי הקטע של הקרבונרה אלא עם רוטב שמנת. גם האוכל האירופאי נרמס כאן כמו זכויות האדם, אבל כל אחד מסניפי הרשת הוא מקום נהדר לנוח בו עם אוכל קליל, מיצים סחוטים וקינוחים. חלק מהסניפים פתוחים 24 שעות, ובסופי שבוע מתמלאים בצעירים וסטודנטים קולניים.

אנחנו מתקרבים לסוף, אתם מחזיקים מעמד ממש יפה.
הצצה לעוד ארוחה במסעדה רנדומלית ששכחתי את השם שלה. היה לנו סלט אוליבייה (״סלט תפוחי אדמה במיונז״) בעיצוב של שף שבילה יותר מדי זמן בפינטרסט.

מרק עוף של סבתא, אופס נפל קצת שמיר פנימה.

ופלטת חמוצים. הולי שיט!

חובבי הרטרו בוודאי יהנו ממוזיאון משחקי ההארקייד הסובייטים. יש בו מכונות משחק עתיקות ולחלקן אין אפילו מסכים. התלהבתי במיוחד ממשחק יריות שבו מכוונים רובה ציד אל תיבה מוקפת מראות שמערכת קפיצים ומסילות מניעה לאורכה בובות של חיות יער, וזוית הרובה מתורגמת לפגיעה או החמצה. הרעש והטרטור המכאני מרגשים יותר מכל אפקט שטוח שמורידים בחינם מהאפסטור. החלק המגניב באמת במוזיאון הוא שכרטיס הכניסה מקנה 15 אסימונים וכל המכונות מתוחזקות ועובדות. היו שם אפילו מכונות שתיה סובייטיות שהחברים הרוסים שלי זוכרים מימי הילדות שלהם. יש מוזיאון דומה גם במוסקבה, אבל ביקרנו רק בסניף הזה.

מסעדה מיוחדת לסיום היא cococo השאפתנית. אסופה של מנות שהונדסו קודם לאינסטגרם ואחר כך ללשון, אבל הרוב היה טעים אז החנפנות נסלחת.

מתאבן של סלט מלפפונים ואגוזים בקציפת יוגורט ולבנדר. נפלא.

וואפלים ממולאים בקרם מקרל ואיטום שמיר כדי שלא יברח.

סלט גזרים מאודים ומיובשים. במרכז הקונסטרוקציה מתחבאת גלידת שמיר. איי קיד יו נוט.

כששאלתי את המלצרית מה עומד מאחורי שם המנה המסתורי ״ארוחת בוקר של תיירים״, היא הסבירה ״זה כמו כוסמת, אבל משהו אחר. אין לזה מילה באנגלית, וזה מאד טעים״. בפועל קיבלתי קופסאת שימורים עם חיטה בשמיר ובשר נא קצוץ. יש חתולי רחוב שאוכלים טוב יותר.

כדורי יוגורט וטרחון.

״הקינוח האהוב על אמא שלי״ (כך בתפריט) טעים כמו שהוא נראה וכל חלקיק בו אכיל. העציץ עשוי שוקולד מריר, הקרמבל בטעם עוגיות חמאה, ובפנים מוס אגוזי משגע.

ביום האחרון שברתי דיסטנס עם העיר וקפצתי לאחד מסניפי הפאסט פוד המקומי טרמוק. בחרתי במרק גבינה וכופתאות. הם עשוים מחומרים שאפשר למצוא בטמבוריות בארץ, אבל אני חייב להודות שחיבבתי אותם מאד. מה שכן, ארוחה כזו שולחת אותך מיד לשנת החורף.

רוסיה היתה נהדרת אלינו. היא לא תמיד נחמדה והשירות אנטיפטי, אבל גם דרך החספוס הגענו אל נקודות אור. מבין שתי הערים העדפנו את מוסקבה למרות קשיחותה. אולי זה קשור למזג אוויר שהפך את סנט פטרסבורג לאפרורית או אל סשה שסלל לנו דרכים בבירה. בכל מקרה יצאנו בתחושה ששתי הערים ראויות לביקור חוזר. 3.5 שעות טיסה, באמת שלא צריך לעשות חשבון.

כמה טיפים, בזריזות –

הורידו אפליקציית מוניות (יש אחת מקומית ואפילו גט טקסי עובדת שם לצד אובר), זו הדרך הכי נוחה להתנייד בעיר. המחיר מגוחך בכל קנה מידה, נסיעות של חצי שעה עלו לנו פחות מ30 שקל, ועבור 4 אנשים זו היתה הדרך האידיאלית להגיע אל נקודות שכוחות אל.

נהוג להשאיר טיפ של עד 10%.

במחלקת ההגירה בשדה התעופה יצרפו לכם לדרכון פתק שתצטרכו להציג ביציאה. אל תאבדו אותו. אם אתם ישנים אצל מכרים או airbnb תצטרכו לדווח למשטרה על הכתובת שלכם. אם תבחרו בבית מלון, הוא יבצע את הרגיסטרציה עבורכם. כל הפרטים פה.

בלי חוכמות ושטויות מול שוטרים. חווינו רגעים מותחים כשעצרו את מיקי בגלל שקית מדבקות, או פקידת הגירה ששלפה אותי כך סתם מהתור להמתין בצד בלי הסברים. היו צייתנים ושקטים ותקריות מעצבנות יעברו בטוב.

אל תבנו על אנגלית. בעיקר לא במוסקבה שלא עושה שום מאמץ להיות נחמדה למבקרים. רוב השלטים כמו שמות הרחובות והשילוט במטרו הם ברוסית בלבד.

אז כן, כדאי ללמוד לקרוא את האותיות, זה עוזר מאד וגם די קל.

גוגל טרנסלייט יודע לעשות קסם – כוונו תרגום מרוסית לאנגלית (לא עברית), בחרו במצלמה, והוא יתרגם בלייב עבורכם טקסטים על שלטים ותפריטים. זו טכנולוגיה מהעתיד.

המטבע הוא רובל ו-100 ממנו שווים ל6 שקלים. קל לחשב. החשמל בדיוק כמו אצלנו.

ברחוב אין הרבה חנויות, הן מרוכזות בקניונים המודרנים. אין פיצוציות או קונביני כמו במזרח אסיה, אז אם אתם מוצאים מכולת נצלו אותה להצטיידות בבקבוקי מים. הזהירו אותנו שלא לשתות מים מהברז ולא בדקתי את זה, אבל המים בכל מקרה זולים מאד.

המטרו יעיל וזול. במוסקבה כרטיס עולה 3 שקלים ללא מגבלת תחנות. בלי קשר לכיווני נסיעה, הקדישו זמן לבחינת התחנות המרכזיות כיעד בפני עצמו.

אי אפשר ללבוש יותר מדי אדידס.

טסנו עם אלעל, וכמה כיף היה לחזור אל חיוך ושפה עברית. צוות הדיילים היה מקסים ונראה שמשהו טוב עובר על החברה. רק שיתקינו כבר שקעי USB!