העולם התעורר וגילה את המיסו ואני התרגשתי שהתחביב הגיקי שלי הפך לדבר המסקרן החדש. בשנים האחרונות שיתפתי תמונות של הכנת מיסו באינסטגרם, התארחתי בפודקאסטים, לימדתי חברים להכין מיסו בבית והכרתי אנשים מרתקים שחולקים איתי את שגעון ההתססות היפני.
המשיכו לקרוא
אני הולך לחשוף בפניכם את הטריק הכי קמצני וגאוני לבוסט טעם במטבח. זו לא טכניקת בישול מתוחכמת, לא צריך כלי מיצוי יקרים או התעסקות מוגזמת במקום לראות נטפליקס.
המשיכו לקרוא
התאהבנו באטריות היפניות, אבל בניגוד לאורז שקל לאמץ, מהאטריות עשינו סלט. ליטרלית. אז בואו נעמוד על דקויות, לפניכם מדריך בזק לשלוש האטריות הנפוצות במטבח היפני, לא נתעסק באיך להכין, לבשל או לקנות, נשמור את כל אלו לפוסט אחר, בינתיים רק נבדיל בניהם כדי שלא יאכילו אתכם לוקשים.
המשיכו לקרוא
נתחיל מהסוף, כי אתם בוודאי שואלים איזה טעם יש לזה.דמיינו את ביצת העין המושלמת, חלמון קטיפתי ורך, אבל במקום שיהיה רוטט, הוא מכווץ למרקם שמנוני של פרמז׳ן.
המשיכו לקרוא
אפשר להציע לכם פודינג מלוח?
זו כנראה נקודת הפתיחה הבעייתית שמנעה מהמעדן הזה לצאת מגבולות יפן. את הסושי והראמן חיבקנו, אבל אנחנו מעקמים חוטם לדברים פחות קונבנציונלים. תוסיפו את המרקם הרוטט, הרכיכות והדברים המוזרים שצפים בפנים, הקונוטציה של לאכול דני מלוח כמנה ראשונה והנה נבנתה החומה גם בראשכם.
אני אומר – תעיזו.
דאשי הוא ציר יפני ובסיס טעם למטבח היפני כולו. בניגוד לצירים מקובלים במערב, מכינים אותו בקלות ובמהירות רבה מרכיבי מזווה יבשים שרק מחכים לרגע המתאים.
הוא מופיע בכל כך הרבה מתכונים בבלוג, (כמו מרק המיסו) שהחלטתי להפריד אותו לפוסט עצמאי ולקשר אליו לפי הצורך.
נתחי הבשר המדממים בתמונות שלפניכם הם דפים דקיקים של עגבניות צלויות, מפוצצים בשכבות טעמי גריל וקרמל שזה על גבול ההטרדה מה שאתם עושים ללשון. אם הייתי יכול הייתי עובר מדלת לדלת ומשכנע את כולכם להכין, אבל יש לי דברים חשובים יותר לעשות, אז אני מבקש שתסמכו עלי בצורה עיוורת בקטע הזה.
בקרפצ׳יו הקלאסי הבשר נפרס מנתח רזה, דל שומן וטעם, ובנוסף מגיע קר ונא לחלוטין, ללא צריבה או כבישה. כל אלו מובילים לפרופיל טעם אנמי למדי שנשען על התיבול. ושלא תבינו לא נכון, קרפצ׳יו שמתובל טוב, הוא מעדן בעיניי, אבל האם הבשר הכרחי? גיליתי שלא.
זו גירסה ממזרית ורווית אוממי דחוס שקרפצ׳יו רגיל לא מגיע אליה. העגבניות הצלויות מוסיפות דרמה בלי לשבש סדרי עולם. זה מתנהג כמו קרפצ׳יו, אבל בדציבלים אחרים.
פודינג צ׳יה זה כמו לתקוע ליקום אצבע בעין. תראה עשינו קינוח זול, בריא, טבעוני וטעים, וכל הטיעונים שלך לא תקפים.
למי שעוד לא ערך היכרות, צ׳יה מגיעה בצורת זרעים אפורים משעממים עם יכולת קסומה לספוג כמויות אדירות של נוזלים ולהתנפח לכדורי ג׳לטין חמודים. כמו קוויאר, אבל מביצי חד קרן במקום דגים.
מקובל להוסיף כפית או שתיים מהם למוזלי כי קראתם באיזה מקום שזה סופר פוד, אבל בזכות התכונה המסמיכה אפשר להכין פודינג רוטט ישירות מהם, לחסוך ים קלוריות וייסורי מצפון, ולהרוויח דברים טובים שגוגל טוען שהצ׳יה עושה לגוף.
מרק אפונה עם טוויסט. יש עראק ושומר בסיפור הזה, וגם לימונים פרסיים ונענע מיובשת. כמו לימונענע של חורף, אבל עם כף.
אתם בטח מכירים מרקי אפונה קונבנציונליים, (הגרסה הכי טובה ומפורטת שאני מכיר אצל עז תלם, תקראו אותו ותהיו חכמים), והמרק הזה דומה להם מאד, אבל יש לו קטע. הוא מפוצץ ברעננות חמצמצה שתורמים הלימון הפרסי והנענע המיובשת. שני רכיבים שמדלגים עליהם בחנויות תבלינים, והגיע הזמן לעשות היכרות. שימו לב – לימון ונענע טריים, כמו גם אפונה קפואה, לא יתאימו כאן. אנחנו מחפשים טעמים אפלים ורדומים שמשתחררים לאט. זה נזיד כבד של חורף ולא גספצ׳ו אביבי.
כמה מסובך כבר יכול להיות פירה? מבשלים תפוחי אדמה, מועכים ומגישים. נשמע פשוט וזה באמת כך, אבל ההבדל בין פירה ביתי של אחרי בית ספר למעדן חמאתי מפנק כמו שמגישים במסעדות נעוץ בכמה נקודות קריטיות שקל מאד להשתלט עליהן ולהפוך אותו ליצירת אומנות.
