חלמונים כבושים
נתחיל מהסוף, כי אתם בוודאי שואלים איזה טעם יש לזה.דמיינו את ביצת העין המושלמת, חלמון קטיפתי ורך, אבל במקום שיהיה רוטט, הוא מכווץ למרקם שמנוני של פרמז׳ן.
המשיכו לקרוא
אני יכול לתאר לעצמי מה עובר לכם עכשיו בראש, אז בואו ניישר קו עם השאלות המתבקשות – כן, יש פה תחליף מעניין וטבעוני לבייקון שמכינים מקליפות הבננה שעד היום השלכתם לפח. בננה nose to tail.
הטרנד שטף אותנו, אני יודע שזו כבר לא בשורה חדשה, אבל כמה אנחנו יודעים על המאכל הפופולרי הזה? כמעט כלום, וזה כולל גם את בעלי המסעדות. אם תזמינו פוקה בארץ תקבלו סלט גדול שלא מכיל כמעט אף רכיב שמופיע בפוקה אותנטי. קראתם נכון. אננס, אבוקדו, טריאקי או ספייסי מיונז, ועד ירקות או סלמון נא ואפילו אורז, כל אלו לא שייכים לסיפור הזה.
בעלי הדוכנים מגדירים אותו כסושי מפורק, מכניסים אליו שלל רכיבים לא קשורים ואפילו לא יודעים להגות שמו נכון. אני לא מתווכח עם טעים. בסופו של דבר הקערה המפלצתית הזו שמוכרים לנו נהדרת, אבל פוקה זה לא. אני רוצה להכיר את המנה המקורית, שבשם שלה אתם קוראים לקערת בודהה עם סלט דגים.
בלוג דיי (31.08 תאריך שאפשר לראות בו את המילה Blog) הוא מסורת עתיקה במונחים של אינטרנט, כשהבלוגים היו הדבר המעניין והרענן בשכונה, נהגנו ביום הזה בשנה לרפרר אל בלוגים מתחומי עניין אחרים ולהגדיל מעגלי קוראים.
תור הזהב כבר נגמר וטריטוריות חדשות כבשו אותו, אני מרגיש מאחרוני הדינוזאורים ולך תדע מה יעלה בגורלנו תוך כמה שנים. עם זאת, עדיין בא לי לחגוג, רק שקצת פאסה להמליץ על מה שכולם מכירים. אפילו את האינטסגרם חרשנו מכל כיוון, ותוכן מעמיק שנוח להמליץ עליו קשה למצוא שם. אז מה נשאר?
אני אנצל את החג הזה כדי לחשוף אתכם לצריכת המדיה החדשה שלי – פודקסטים. עולם אינסופי של תוכן נפתח בפני, ואני טובע בו באושר גדול.
אפשר להציע לכם פודינג מלוח?
זו כנראה נקודת הפתיחה הבעייתית שמנעה מהמעדן הזה לצאת מגבולות יפן. את הסושי והראמן חיבקנו, אבל אנחנו מעקמים חוטם לדברים פחות קונבנציונלים. תוסיפו את המרקם הרוטט, הרכיכות והדברים המוזרים שצפים בפנים, הקונוטציה של לאכול דני מלוח כמנה ראשונה והנה נבנתה החומה גם בראשכם.
אני אומר – תעיזו.
דאשי הוא ציר יפני ובסיס טעם למטבח היפני כולו. בניגוד לצירים מקובלים במערב, מכינים אותו בקלות ובמהירות רבה מרכיבי מזווה יבשים שרק מחכים לרגע המתאים.
הוא מופיע בכל כך הרבה מתכונים בבלוג, (כמו מרק המיסו) שהחלטתי להפריד אותו לפוסט עצמאי ולקשר אליו לפי הצורך.
נתחי הבשר המדממים בתמונות שלפניכם הם דפים דקיקים של עגבניות צלויות, מפוצצים בשכבות טעמי גריל וקרמל שזה על גבול ההטרדה מה שאתם עושים ללשון. אם הייתי יכול הייתי עובר מדלת לדלת ומשכנע את כולכם להכין, אבל יש לי דברים חשובים יותר לעשות, אז אני מבקש שתסמכו עלי בצורה עיוורת בקטע הזה.
בקרפצ׳יו הקלאסי הבשר נפרס מנתח רזה, דל שומן וטעם, ובנוסף מגיע קר ונא לחלוטין, ללא צריבה או כבישה. כל אלו מובילים לפרופיל טעם אנמי למדי שנשען על התיבול. ושלא תבינו לא נכון, קרפצ׳יו שמתובל טוב, הוא מעדן בעיניי, אבל האם הבשר הכרחי? גיליתי שלא.
זו גירסה ממזרית ורווית אוממי דחוס שקרפצ׳יו רגיל לא מגיע אליה. העגבניות הצלויות מוסיפות דרמה בלי לשבש סדרי עולם. זה מתנהג כמו קרפצ׳יו, אבל בדציבלים אחרים.
